כאן פוגשים אנשים בשלים שיודעים בדיוק מה הם רוצים – פחות משחקים, יותר כימיה טבעית, והתחלה חדשה שמבוססת על ניסיון חיים ועומק רגשי.
על האהבה ועל כל מה שביניהם
לכולם האהבה מתדפקת לה בדלת ולא מרפה
לכולם זה קורה, בכולם האהבה כמו מתדפקת לה בדלת ולא מרפה, אתם יכולים לצאת עם ההוא ולחזור מההוא ועדיין לחוש את העבר כמו דופק לכם בדלת. אהבה גדולה לא שוכחים, בפרט שאתם מאבדים מישהו שכל כך אהבתם ונפרדתם ממנו בלית ברירה. למה אהבה זה כואב? למה אנחנו בנויים לאהוב בשניים, למה? כל כך הרבה למה ולמה זה טוב? שנייה לפני שאנחנו נכנסים לקשר כזה או אחר אנחנו כמו רואים ברקע את הניצוץ ומחד חוששים להיכנס פנימה מפאת הכאב הענוג. זה כואב וזה לא סוד.
על האהבה ועל כל מה שביניהם
לכל אהבה יש גם סוף, אהבה יכולה לבוא ולגרום לפרפר לרצד בתוך הבטן ועדיין אהבה יכולה להתחיל אך צריך לקחת בחשבון גם את סופה. בפעם האחרונה כשהוא נפרד ממני, לא יכולתי לטייל בנקודות בהן ביקרנו יחדיו. לו רק הייתה בי היכולת להותיר את הפחד בצד, כל נקודה הזכירה לי את האהבה הגדולה שהייתה אליו ולו היה עוזב בדרך הרגילה, טורק דלת, מקלל חרישית ומקל על הפרידה וכאן צץ לו הקושי, כשמישהו נוטש מהמקום האהוב, הרבה יותר קשה להיפרד. קשה להיפרד מהחיוך, מחופשת וילה בצפון שעשינו יחד, מארוחת הבוקר מהמגע מהחיוך המדהים ובעיקר מחוסר היכולת להיות כמו כולם. בעוד רוב האנשים נפרדים וכועסים, כשמישהו נוטש לפני הזמן את העולם, הוא לא ממש יכול לכעוס ואתה לא באמת יכול לשכוח.
על פרידה בטרם עת
להיפרד, לו היה לי את הזמן להגיד לו שלום כפי שרצה ליבי ואז כשהלך הבטחתי לעצמי כי אצא אל ההרים ואטייל במקומות האהובים וקשה עליי ליבי, קשה לי להניחו בצד ולהגיד שלום. אם היה לי את האומץ הייתי לוקח את כלבנו האהוב ויוצא לנשום את האוויר שנהגנו לנשום ולנשוף יחד ואילו הפחד הותיר אותי על הכיסא שאהב, הוא הותיר אותי מציץ על קן הציפורים שטיפחנו יחדיו ואני, אני כל כך רוצה ללכת ולגמוע את הזיכרון שהותיר בי ורגליי כושלות ואני כמו לא מצליח לגעת בזה.
עלינו ועל הזיכרונות
אינני מצליח לקחת את עצמי ולגעת בזיכרון האחרון שהותיר לי, אינני מצליח ללכת אל הספסלים הירוקים, ללכת אל העצים החומים ואפילו לראות מכרים אהובים שידעו את יכולתנו לפקוד את המקום ורק לבהות בשקיעה שעות. אם לאהוב זה לאהוב מהמקום האמיתי, כמה חבל שאי אפשר ללכת למקום האחרון אשר הותיר בנו את הזיכרון. לעיתים קיימת בי התחושה כי אם אלך לנקודה האמיצה אוכל לחוש אותו ולו פעם אחרונה כמו מלטף את פניי ומחבקני חזק. יש לו לזיכרון את הניצחון הגדול.
האם גם לכם התרחשה חוויה שכזו? ספרו לנו ואנו נשמח לשמוע אתכם.
על האהבה ועל כל מה שביניהם
לכל אהבה יש גם סוף, אהבה יכולה לבוא ולגרום לפרפר לרצד בתוך הבטן ועדיין אהבה יכולה להתחיל אך צריך לקחת בחשבון גם את סופה. בפעם האחרונה כשהוא נפרד ממני, לא יכולתי לטייל בנקודות בהן ביקרנו יחדיו. לו רק הייתה בי היכולת להותיר את הפחד בצד, כל נקודה הזכירה לי את האהבה הגדולה שהייתה אליו ולו היה עוזב בדרך הרגילה, טורק דלת, מקלל חרישית ומקל על הפרידה וכאן צץ לו הקושי, כשמישהו נוטש מהמקום האהוב, הרבה יותר קשה להיפרד. קשה להיפרד מהחיוך, מחופשת וילה בצפון שעשינו יחד, מארוחת הבוקר מהמגע מהחיוך המדהים ובעיקר מחוסר היכולת להיות כמו כולם. בעוד רוב האנשים נפרדים וכועסים, כשמישהו נוטש לפני הזמן את העולם, הוא לא ממש יכול לכעוס ואתה לא באמת יכול לשכוח.
על פרידה בטרם עת
להיפרד, לו היה לי את הזמן להגיד לו שלום כפי שרצה ליבי ואז כשהלך הבטחתי לעצמי כי אצא אל ההרים ואטייל במקומות האהובים וקשה עליי ליבי, קשה לי להניחו בצד ולהגיד שלום. אם היה לי את האומץ הייתי לוקח את כלבנו האהוב ויוצא לנשום את האוויר שנהגנו לנשום ולנשוף יחד ואילו הפחד הותיר אותי על הכיסא שאהב, הוא הותיר אותי מציץ על קן הציפורים שטיפחנו יחדיו ואני, אני כל כך רוצה ללכת ולגמוע את הזיכרון שהותיר בי ורגליי כושלות ואני כמו לא מצליח לגעת בזה.
עלינו ועל הזיכרונות
אינני מצליח לקחת את עצמי ולגעת בזיכרון האחרון שהותיר לי, אינני מצליח ללכת אל הספסלים הירוקים, ללכת אל העצים החומים ואפילו לראות מכרים אהובים שידעו את יכולתנו לפקוד את המקום ורק לבהות בשקיעה שעות. אם לאהוב זה לאהוב מהמקום האמיתי, כמה חבל שאי אפשר ללכת למקום האחרון אשר הותיר בנו את הזיכרון. לעיתים קיימת בי התחושה כי אם אלך לנקודה האמיצה אוכל לחוש אותו ולו פעם אחרונה כמו מלטף את פניי ומחבקני חזק. יש לו לזיכרון את הניצחון הגדול.
האם גם לכם התרחשה חוויה שכזו? ספרו לנו ואנו נשמח לשמוע אתכם.
מאמרים דומים שיכולים לעניין אותך:
פורסם בתאריך: 21/08/2012 15:42:27
פורסם בתאריך: 05/01/2021 11:58:30
